מלאכיה נרדמו כולם - יומן קריאה 

את ואני ושימות העולם, כותבת מירה מגן בספרה מלאכיה נרדמו כולם.
את ואני ושימות העולם, ליובל ולמוריה סימן מוסכם.
את ואני ושימות העולם הוא מסמן לה מקצה האולם, והסימן מרחף מעל ימים והרים ושנים ובורות. אל תפלי לבור, מולי מזהיר את מריה אחותו, שהיום מציגה עצמה בשם מור.
מוריה, אישה בת 44, אם ורעיה אחות וחברה, פוגשת במקרה בואלרי המנגן בסקסופון.
הידיים שלך זה משהו מיוחד, אומר לה נגן הרחוב ומבקש להביט עוד קצת בפרפרי הכלום שעל מסך המחשב במשרד שלה, כלואים, מעופפים לשום מקום, אם יצאו משם יתגלה הסוד. כמו ציפור הערגה האסורה, מתעוררת מרבצה באמצע החיים בין צלעותיה של אישה, כנפיה מרפרפות ולא יודעות מנוחה. ולמוריה נדמה פתאום שהעולם הוא זה שחי סביבם והיא ויובל הם המתים מזה זמן.

הספר מלאכיה נרדמו כולם מספר את הגעגוע, באשר הוא, געגוע. בלי מושא בלי תכלית בלי התחלה או סוף, כיסופי אינסוף. כיסופים למשהו. משהו מופשט ולא מוגדר ומרגע שניעורו בתוכה, אין מוריה יכולה להתעלם מאדוות הכמיהה שבבטנה, והיא בוחנת את נישואיה, ואת חיי הנישואין של אחיה ואחיותיה, את גבולותיה ומגבלותיה בחיים האלו כרעיה, כאם, כאחות ומעל לכל כאישה. לבטיה, חיבוטי נפשה, והתובנות אליהן היא מגיעה, הם הליבה של הסיפור, הם העלילה.

הספר מספר את המתרחש בחייה של מוריה בתקופה של מספר חודשים, וארוגים בו זכרונות ילדותה וחסד נעורים המרכיבים עבורנו את דמותה לאישה שלמה - יצרית וקונפורמית, יצירתית ואפורה, עצמאית ונסמכת, מחוברת ותלושה. היא נעה על הציר הזה, יד אחת אוחזת ולא מרפה מהידוע והמוכר השניה פשוטה לפנים בתשוקה לחיים אחרים. האם תעזוב את היד, ואם כן לאן תצעד, האם יש מי שיאחז, האם נרדמו המלאכים או יש מי ששומר צעדיהם של החיים?

בשפה יפה ומזמינה, שוזרת מירה מגן דימויים פיוטיים, מחשבות כמוסות הרהורי הרף שעוברים בראשו של כל אחד, ובכך מאירה בכתיבתה את הפרטים והרגעים הקטנים של היום, מעכבת את הקוראים על דקויות החיים. כאומרת, כל מה שקורה, כל הברה או מבט או נוף שנשקף, ענף שנכרת, כלב נובח במרחק, יש בהם טעם וריח וצבע והקשר.

זהו ספרה הרביעי של מגן, ומאז פרסמה עוד שני ספרים "פרפרים בגשם" ו"ימים יגידו אנה". מגן זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 2005. ספרה "בשוכבי ובקומי אישה" היה לרב מכר.

קריאה מהנה, דפנה